צ'רקסים הנקראים בפי עצמם אדיגים (באדיגית: Адыгэхэ) הם עם קווקזי המורכב מ-12 שבטים ומתגוררים בעיקר בצפון הקווקז שברוסיה, טורקיה ושאר המזרח התיכון. בישראל ישנה קהילה קטנה של צ'רקסים המתגוררים בעיקר בשני כפרים בגליל: כפר כמא בגליל התחתון וריחאניה בגליל העליון.

המונח צ'רקס מקורו משפות אלטאיות ושפות טורקיות, מעריכים שהשם ניתן לאדיגים על ידי המונגולים שפלשו לצפון מערב הקווקז ונלחמו בהם, בטקסט ההיסטוריה הסודית של המונגולים מופיע השם "סרקסוט" קרוב לוודאי עיוות של המונח "צרגוט" במונגולית פירושו "חיילים". ניתן לתרגם בשפה הטורקית המודרנית את השם "צ'רקס", "צ'ר" פירושו חייל (צריג במונגולית), "קס" פירושו חותך או קוטע כלומר חותך החיילים. יש גם סברה שהמילה "צ'ר" פירושו "דרך" כך שהשם "צ'רקס" פירושו חותך דרך או קוטע דרך. שמם המקורי, בו הם מכנים את עצמם, הוא אדיגים. משמעותו של השם "אדיגה" היא איש שלם ואציל, כליל השלמות. אדיגה הוא שמו של העם הכולל את כל 12 השבטים – שם המסמל את שאיפתם לשלמות בכל דרכיהם ושאיפתם התמידית למצוינות. המונח "צ'רקסים" מזוהה עם שני העמים הצפון קווקזים והם האדיגים והאבחזים.

מוצאם של הצ'רקסים הוא מן האזור הצפון מערבי בקווקז, המישור ובו עמק הנהר קובאן, הזורם שם. הצ'רקסים שייכים לקבוצת העמים הקווקזים הצפון-מערביים יחד עם האבחזים, האבזים והאוביחים, קבוצה אשר התפתחה מן העם ה"חאתי" הקדום אשר חי אלפי שנים לפני הופעת הנצרות במישור קובאן; הצ'רקסים חיו בקווקז עוד לפני כ-3000 שנה. רובם התפרנסו מרעיית צאן ומענפים שונים של החקלאות. תקופה זאת ידועה כתקופת הדולמנים, אלה מין מערות קבורה ששימשו אותם באותה תקופה. ניתן למצוא דולמנים אף ברמת הגולן. הצ'רקסים היו אחד העמים הגדולים והחשובים בצפון הקווקז, ונחשבים למתיישבים הראשונים הידועים באזור זה.

הצ'רקסים בישראל מונים כיום בסך הכל 4,500 איש. 3,500 מהם גרים בכפר כמא שבגליל התחתון, ועוד כאלף בריחניה שבגליל התחתון (יש בישוב 1,500 איש, אבל 500 מהם ערבים מקומיים), למרות שבעבר חיו באזור במגוון ישובים שלא שרדו. חירבת צ'רקס שליד גן שמואל הוא אחד מהם.
הצ'רקסים (מטורקית ומונגולית "חייל חותך") הם מוסלמים שהתאסלמו בעקבות שלטון האימפריה העות'מאנית בקווקז החל מהמאה ה-16, והגיעו לארץ כחלק מהפריסה של הצבא העות'מאני במזרח התיכון וגירושם על ידי הרוסים שרצחו כמיליון וחצי מהם, וגרמו להם להגר. הם נחשבים ללוחמים אמיצים, גם בימי ההתיישבות היהודית בארץ ואחריה, שכן רבים מהם שירתו במערכת הביטחון, ומכונים "אדיגים" ("כליל השלמות"). לכפר כמא ("פיגיון" בצ'רקסית, והנשק של הלוחם הצ'רקסי) הם הגיעו במאה ה-19 מחמישה שבטים, כ-300 איש לערך, והתיישבו על חורבות כפר ביזנטי מהמאה ה-6 לספירה. בשנה שעברה התגלו ליד הכפר שרידי כנסייה עתיקה בת כ-1300 שנים, כך שבהחלט היתה פעילות התיישבותית במקום, בניגוד לריחניה שנבנתה מאפס ככפר שסביבו חומה.

מרבית הממלוכים היו עבדים צ'רקסים וטורקיים שהובאו על ידי הסולטאנים הערביים כדי לשמש ככוח צבאי. במאה ה-13 הצליחו הממלוכים לתפוס את השלטון בעצמם בקהיר, ובכך הם הפכו לבעלי השפעה מכריעה בעולם המוסלמי. התקופה הממלוכית מתחלקת לשתי תקופות: תקופת שלטון הבחרי שחלק מהסולטאנים הראשונים בו היו צ'רקסיים, ותקופת שלטון הבורג'י שכמעט כל הסולטאנים בו היו ממוצא צ'רקסי.

גם לאחר כיבושה של מצרים בידי העות'מאנים, המשיכו הצ'רקסים לשלוט במצרים עד המאה ה-18. עם עלייתו לשלטון של מוחמד עלי פשה, נרצחו כמעט כל הממלוכים הבכירים והנותרים ברחו לסודאן. כמה אלפי צ'רקסים חיים במצרים, צאצאי אותם ממלוכים. עד עלייתו של גמאל עבד אל נאצר היוו הצ'רקסים אליטה במצרים.

הצ'רקסים התנצרו לפני המאה החמישית אבל היו מושפעים עדיין על ידי אלים אנמיים. במאה החמש עשרה, בהשפעת הטטרים של קרים ואנשי דת עות'מאניים, התאסלמו הצ'רקסים.

הצ'רקסים גורשו מן הקווקז החל משנת 1864. גירושם היה חלק מרצח העם שבוצע על ידי רוסיה, שהחלה במלחמת-כיבוש הקווקז במאה ה-14. החתירה לכיבוש הקווקז נבע ממדיניות ההתפשטות הרוסית, במיוחד בגלל החשיבות האסטרטגית של הקווקז. מיד עם סיום המלחמה ב-1864 הרוסים הנהיגו מדיניות של "צ'רקסיה ללא צ'רקסים" ודחפה את רוב האדיגים שנותרו בחיים מן הקווקז. כיבוש הקווקז על ידי האימפריה הרוסית במאה ה-19 הביא להרס והרג רב בקרב הצ'רקסים, קרוב למיליון וחצי צ'רקסים נרצחו וכמעט 90% מהם הוגלו ממולדתם. היסטוריונים מסכימים כי רצח העם הצ'רקסי הוא האסון הגדול ביותר במאה ה-19. האימפריה העות'מאנית, ששלטה במרבית השטח שמדרום לרוסיה וראתה בהם לוחמים אמיצים ומנוסים, קלטה אותם בשטחיה ועודדה אותם להתיישב באזורי ספר בעייתיים. רבים מהצ'רקסים נמכרו בשוקי עבדים בטורקיה. האימפריה העות'מאנית נקטה צעדי קליטה נוחים ובסה"כ כ-900,000 צ'רקסים עזבו את הקווקז אל מרחבי האימפריה העות'מאנית. הם יושבו בבלקנים על גבול האימפריה עם העולם הנוצרי. ב-1878 בולגריה זכתה בעצמאות, לאחר מרידתה בטורקים, והצ'רקסים הועתקו שוב מן הבלקנים אל תוככי האימפריה. הרוב התיישב בטורקיה, חלק מועט הצליח לחזור למולדתו – צ'רקסיה, וחלק אחר הגיע אל המזרח התיכון, אל הלבנט וגם אל ארץ ישראל.

שנים עשר הכוכבים בדגל הצ'רקסי מסמלים את השבטים, ושלושת החצים המוצלבים מסמלים את אחדות השבטים, והם:

• קברטאי-Къэбэртай (קברדינים)
• שאפסור'-Шапсыгъ (שפסוגים)
• אבזאח-Абдзах (אבזאחים)
• בז'אדור'-Бжъэдыгъу
• בסל'אני-Бэслъыный
• נאתוחאי-Нэтыхъуай, Нэтыхъуадж
• צ'מגוי-Кlэмгуй
• חתוקאי-Хьатыкхъуай
• מאמחיר'-Мамхыгъ
• יג'ירקואי-Еджыркъуай
• ווביח-Убых (ובכים) 
• ז'אנה -Жанэ

פיזורם של הצ'רקסים לאזורי-ספר נעשה כחלק מנסיונותיה של האימפריה העות'מאנית לחזק את גבולותיה. הסולטאן הטורקי עבדול חמיד השני קיבל את הצ'רקסים תחת חסותו, הן בשל היותם מוסלמים והן משום שהיה מעוניין ליישב שכבה של אנשים נאמנים שניתן יהיה להשתמש בהם בעת הצורך כנגד תושבי המקום.^[2] כך הגיעו צ'רקסים רבים למזרח התיכון, והתיישבו בשטחים הכוללים היום את המדינות הבאות:

• טורקיה – המדינה בה מרוכזים מרבית הצ'רקסים בעולם. הצ'רקסים התיישבו בשלושה אזורים עיקריים – אזור טרבזון לחופי הים השחור, רמת אנקרה סביב העיר קייסרי ובמערב המדינה קרוב לנפת איסטנבול, אזור שעבר רעש אדמה קשה בשנת 1999. צ'רקסים רבים מילאו תפקידי מפתח בצבא העות'מאני והשתתפו גם במלחמת העצמאות הטורקית. אחרי כינונה של טורקיה המודרנית על פי עקרונות אתא טורק, נפגע מעמדם של המיעוטים. רק בשנים האחרונות, עם נסיונותיה של טורקיה להתקבל לאיחוד האירופאי, מסתמן שינוי ביחס למיעוטים, הכולל מתן שיווי זכויות למיעוטים החיים במדינה.
• סוריה – מרבית הצ'רקסים בסוריה ישבו ברמת הגולן; טרם מלחמת ששת הימים מנו הצ'רקסים את רוב האוכלוסייה ברמת הגולן ומספרם נאמד בכ-30,000. היישוב הצ'רקסי הבולט בגולן היה העיר קוניטרה.
• ירדן – הצ'רקסים הראשונים שהגיעו לעבר הירדן התיישבו בכפרים באזור בו התפתחה במהלך השנים עמאן. באזור זה (כמו באזור קוניטרה) היישוב הכפרי הקבוע היה דליל מאד והיה נתון לפשיטות של בדואים. הצ'רקסים יושבו שם בעיקר כדי לשמש תריס בפני הבדואים והם אלה שחידשו את יישובה של רבת עמון.^[2] שלטון המנדט הבריטי בחר במקום זה כמרכזם המנהלי, בעיקר בזכות המוצא האירופאי של הצ'רקסים. באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20 היו כ-10,000 צ'רקסים בעבר הירדן.^[2] הצ'רקסים ממלאים תפקידים רמי מעלה בממלכה הירדנית ובצבאה. צ'רקסי כיהן בעבר כראש ממשלה (סעיד מופתי), ואת המלך מאבטח משמר צ'רקסי.
• ישראל – מקצת הצ'רקסים בעבר הירדן והגולן עברו גם לארץ ישראל המערבית, ובעזרת השלטון הטורקי, התיישבו בשלושה מקומות: כפר כמא, ריחניה ואזור חדרה. עקב מגפת המלריה שתקפה את האזור, רבים מהמתיישבים באזור חדרה מתו והיתר התפזרו בכפרים בצפון הארץ ובעבר הירדן. שרידי היישוב מזוהים כ"ח'ירבת צ'רקס".^[3] ערב הקמת מדינת ישראל מספרם של הצ'רקסים בשני הכפרים (כפר כמא וריחנייה) היה פחות מאלף נפש.^[2] כבר בראשית ההתיישבות בכפר כמא החלו המתיישבים הראשונים להקים את ביתם על פי הדגם המוכר מהקווקז: בית בעל שתי קומות, עם מרפסת וחצר, לחיות-הבית. הבתים נבנו מחומרי הגלם המקומיים שנמצאו בסביבה: אבני בזלת, טיט, קנים ועוד. לבנייה היו שותפים כל בני המשפחה וכן אנשי הכפר, דבר המעיד על ערכי שבטי האדיגה חאבזה, המטפחים שותפות ועזרה הדדית.